Точное время
Нью-Йорк:
Берлин:
Иерусалим:
Москва:
Главная » Карпаты-Трусковец » То, что не забывается. Свидетель Холокоста НА ИВРИТЕ

То, что не забывается. Свидетель Холокоста НА ИВРИТЕ

2017 » Октябрь » 5      Категория:  Карпаты-Трусковец

Шрифт:  Больше ∧  Меньше ∨

דברים שאי-אפשר לשכוח. עד של השואה.

בקיץ 2017 בזמן שביקרתי באוקראינה, הגורל קישר אותי עם בן-אדם נפלא, עם אמא של מנכ"ל של בית מלון ונופש "הרי הקרפטים" שמו לב גריצק קריסטינה יבסטחובנה גריצק.

היא סיפרה על דברים שאי-אפשר לפסוח על שתיקה, ובין היתר על אכזריות של הנאצים בזמן מלחמת העולם השניה ובכלל על השואה

ועל הצלת יהודים.

אני מציע לתשומת ליבכם את פענוח של שיחתנו ובזמן הקרוב יהיה אפשר לראות בוידאו במלואו באתר האינטרנט שלי.

- קריסטינה יבסטחובנה, את זוכרת את התקופה של פלישת הנאצים, חלוקת פולין, זמנים סובייטים. אם אפשר, ספרי לנו על הזמן הזה.

- אני נולדתי בעיר בוצ"צ"ה באזור טרנופול – עיר קטנה יותר, קטנה מטרוסקבץ. אני היתי בת יחידה, מאוד רצויה ומאוד אהובה. גדלתי במשפחה טובה, הגונה. אבא שלי בגיל שבע נשאר יתום. הוא ושישה ילדים במשפחה, כולם הפכו להיות אנשים חרוצים.

היום, כשאני נזכרת באבא שלי ובתושבי העיר שהתגוררתי בה, אני רואה כאילו שזה קורה היום – אנשים היו פוגשים אותו, הרימו את היד ואמרו:" או, לבנה", בצורה כזאת הם בירכו את אבי. אנשים רבים מאוד כיבדו אותו.

אמא שלי נולדה במשפחה יותר עשירה. סבא וסבתא חיו בצורה אמידה. אמא שלי, פולניה, אבא – אוקראיני. וסבתא להיפך, אוקראיניה וסבא פולני.

כשאבא הציע נישואין לאמא, סבא ניגש אליו ואמר:" אתה תילך לכנסיה ותיחשב כפולני". אבא ענה:" בסדר, אני אעשה כך". אחרי כמה ימים סבא ניגש לאבא ושאל:" נו, היתה בכנסיה?". ואבא אמר:" אני לא יכול לשנות את זהותי). סבא טפח לו על הכתף ואמר:" כל הכבוד, אני מכבד אותך".

למרות שבמשפחה שלנו היו הרבה פולנים, אנשים תמיד פנו לאבא שלי בשפה אוקראינית.

אבא שלי התלמד ועבד כבנאי. הוא היה לוקח קבלנות לבניית בניינים ובנה אותם. אני זוכרת איך הגיע מהנדס מלבוב וקיבל את עבודותיו. ובניינים שהוא בנה – בנק, בית-חולים, קופת-חולים, בתי מגורים – הם עומדים עד היום כאילו שהם נבנתו היום. אין אף סדק. אבא שלי היה בעל-מלאכה ברמה גבוהה.

אני לא זוכרת בדיוק כשהלכתי ללמוד לכיתה אי, אני זוכרת רק שהלבישו אותי בצורה יפה.

בשנת 1939 רוסים הגיעו לעיר על שלושה שיריונים. הם קראו לעצמם "משחררים". אנשים מייד יצאו לרחובות . הם פגשו את הרוסים, שאלו הרבה שאלות. משיריון ירדו שלושה טנקיסטים ואנשים שאלו אותם:" איך החיים אצלכם?". "אצלנו הכל טוב" – ענו הטנקיסטים.

אחד מהם הוציא פיסת עיתון, פיזר את טבק ואמר:" יש לנו הכל – גם גפרורים וגם טבק". אני היתי ילדה קטנה, אבל אני זוכרת את זה. הטנקיסט גילגל והצית את הסיגריה. אחר-כך שרלו אותו:" יש לכם תפוזים וקלמנטינות?". "או, אצלנו עושים את זה בעזרת טרקטורים", - ענה הטנקיסט. אנשים הרכינו את ראשיהם ולמרות שהיתי קטנה, אני הבנתי שהוא משקר. אבל קיבלתי רושם כביר על ה"משחררים" שבאו "לשחרר" אותנו.

חצי ראשון ממשפחתי היו אוקראינים, חצי שני – פולנים, אבל אף אחד לא עשה שום הבדל בינם. כשחגגו את החגים הפולניים כולם היו מגיעים לדירה אחת, כשחגגו חגים אוקראינים – באו לדירה שנייה.

לסבא שלי היה שתי בתים גדולים. בשתי הבתים האלה היו גרים משפחות יהודיות. .. וגם בבית שלנו שאבא בנה במו ידיו ובעזרת אנשים אחרים – בית נהדר של שלוש קומות – גם בבית הזה היו גרים יהודים.

מול הדירה שלנו התגוררה יהודיה ששמה גניה פוגוריליה. אני זוכרת טוב מאוד , היא היתה בערך באותו גיל של אמא שלי, היא היתה מאוד יפה והיה לה ילד, קראו לו משה. אז קראו לו מוזה. הוא ואני הינו באותו גיל, הדלת של דירה שלו היתה מול הדלת של הדירה שלנו. אמא שלו לפעמים היתה אצלנו כל היום ואימא שלי היתה אצלה. לבעלה היתה חנות, הוא היה סוחר והיא לא עבדה. ואנחנו שיחקנו ביחד עם הילד הזה.

כשבשנת 1941 באו גרמנים, אז היו אומרים שהם באו מלבוב, אבל אני יכולה לטעות. גרמנים לקחו את בעלה של גניה בלילה הראשון והיא לא ראתה אותו יותר. וגם אנחנו לא ראינו. הגרמנים התחילו לעשות אקציות.

שני גרמנים ( היו אומרים שהם – פולקסדויטשה, קרוב לוודאי שהם היו פולנים) והם הזהירו אותנו. לאחד מהם קראו פל, ולשני קראו פאל. קרוב לוודאי פטר ופאבל – כך אני הבנתי. הם הזהירו אותנו שתהיה אקציה. הם הזהירו פולנים ואוקראינים – יהיה אצלכם רויזיה או עוד משהו.

הגרמנים, כמובן, לא ידעו את זה, ואנשים שלנו שמחו שהם יודעים לפחות משהו על התוכניות ואקציות של גרמנים.

גניה היתה נאלצת לעזוב את הדירה שלנו כי היא לא יכלה יותר לגור שם בגלל הגרמנים. והיא התחילה להתחבא. היהודים היו עושים מחבואים אפילו מתחת לכביש. איך הם היו מוציאים את האדמה ואבנים, אני עד היום לא מבינה את זה. והם התחבאו, אבל גרמנים היו מוצאים אותם.

פעם אחת גניה באה אלינו ( עוד לא היתה שעת העוצר) ואמרה לאמא שלי:" אולי אני יכולה לאפות משהו בשבילכם?". והיא הסתובבה אצלנו עד הערב. היא ידעה שתהיה אקציה, אבל אנחנו לא ידענו את זה. בערב כבר לא יכולנו לתת לה ללכת. אנחנו גרנו בקומה שנייה ולמטה היתה דירה ריקה, היתה שם ספה נפתחת וגניה הלכה לשם לישון.

בבוקר כשיצאתי למרפסת, הבית עמד מתחת להר, ועל פסגת ההר עמדו גרמנים ואמרו לי ( אני היתי אז ילדה קטנה) בגרמנית:" יש אצלכם יודן? תוציאי אותם, אחרת אנחנו נירה בכם עכשיו!".

אני ירדתי למטה, אמא נתנה לי מטפחת שחורה שהיא סרגה.

ובבית של סבא לפני זה היו גרים יהודים והיתה שם דירה ריקה. כשילד היה מתחתן או ילדה היתה מתחתנת, אז הוא היה נותן דירה לכל אחד. היה לנו מפתח מהדירה הריקה הזאת. איפה שקודם היו גרים יהודים ואני ליוויתי את גניה מעבר לרחוב לכיוון הבית של סבא שהיה מול הבית שלנו.

אני אומרת את כל הדברים האלה – ורועדת כשאני נזכרת בזמנים האלה. זה היה ממש איום ומפחיד, אבל אני היתי מאוד אמיצה.

היו שם שני בתים שעמדו אחד מול השני – בית של סבא ושני בתים גדולים, בהם היו גרים יהודים. וגרמנים היו בודקים במשוש את כל הקירות בעזרת דוקרנים ארוכים , הם חיפשו את האנשים שהתחבאו שם.

ואני היתי מובילה את גניה. הכנסתי אותה לדירה והיא ישבה שם עד סוף האקציה. אחרי זה היא הלכה ליהודים אחרים למקום שבו הם התחבאו.

השכנה שהסתכלה דרך החלון ( פולניה, שם משפחה שלה דומברובסקיה), אמרה:" פאני ברזובה! את השתגעת? יש לך רק ילדה אחת ואת נתת לה ללכת? הרי הם יכלו להרוג אותה!" – תרגום של עורך ראשי של עיתון "הרי קרפטים" ו. קלוצ"ק. הם יכלו להרוג אותה, אבל היתי ברת-מזל. זאת היתה הפעם הראשונה.

המקרה השני – סבא עמד במרפסת. בזמן הזה נשארו ממש מעט יהודים. גרמנים היו תופסים אחת או שני אנשים. הם אספו את כל היהודים בבית הסוהר. בית הסוהר היה לא גדול, גרמנים היו מוציאים את יהודים החוצה והיו הורגים אותם, אני ראיתי את זה בעיניים שלי.

וסבא עמד וגרמנים הובילו את גניה ברחוב ביחד עם עוד אישה אחת. גניה הרימה את ראשה ואמרה:" פאן צ"רבנביץ"! תציל אותי! אני רוצה לחיות!" ( תרגום של עורך הראשי של עיתון "הרי קרפטים")

סבא בא לאמא ( אמא מאריה וקראו לה מנוסיה) ואמר:" מנוסיה! אני לא יכול! תעשי משהו! אני לא יכול לראות את זה, אני כל הזמן רואה את העיניים שלה". גניה היתה יפה, חכמה, עליזה. והוא אמר:" אני לא יכול לשאת את זה! תעשי משהו – צריך לקחת אותה מבית סוהר ולהציל ממוות".

אמא הלכה לעורך דין פולני שעבד שם ( שם משפחה שלו ברח לי מהראש). והיא אמרה לו:" פאן עורך-דין! תעזור, תציל אותה!". הוא אומר:" מה קרה לך, השתגעת? יהרגו גם אותי וגם אותך". " נו, תעשה משהו! אנחנו לא יכולים לתת לה למות". הוא אמר:" בסדר. תגיעי בערב לגן. ( לא רחוק מבית סוהר זורמת הנהר ויש גן על-פי שם סובייסקי). ושוטר יוציא אותה עד אליך".

אמא אספה כסף מכל המשפחה – כל אחד היה נותן מה שהוא יכול. בערב היא הגיעה למקום שאמר לה עורך-דין, השוטר הוציא את גניה. אמא לקחה אותה הביתה, אני זוכרת את זה עד היום. האמבטיה לא היתה בפעולה, לא היה אז תנאים טובים כמו היום. היתה אמבטיה עגולה שבה כיבסו בגדים. אמא חיממה מים, הושיבו את גניה לאמבטיה.

אני היתי בכל מקום, ראיתי את הכל, שתקתי ורק הסתכלתי.

גניה התרחצה ובן-דוד של אמא קזיק צ"רבנביץ" שהיה מתגורר לא רחוק מאיתנו – זה בן של האח של סבא – לקח אותה לעיר לבוב. הם נסעו ברכבת. הוא שינה לה את המראה, עשה לה קינקארט ושלח אותה לגרמניה.

ולפני זה את הבן שלה מוזה היא נתנה לפולני, שם משפחה שלו מזורקביץ" , היא ביקשה ממנו להחביא את בנה. מזורקביץ" לקח אותו לכפר. אני לא יודעת בדיוק מה מה קרה בהמשך, אבל גרמנים הרגו את מוזה.

וכששוב באו הרוסים, אחרי המלחמה, גניה כתבה מכתבים, היא ביקשה, היא התחננה:" תגידו, איפה הילד שלי?". היא, גניה פוגוריליה נשארה לגור אצל גרמנים.

קרוב לוודאי שהיא לא בחיים כי אז אני היתי ילדה קטנה והיה לה ילד בגילי. אבל היתי רוצה לדעת, יכול להיות שיש לה משפחה איפשהו, חשוב שהם יידעו את הסיפור שלה.

גניה כתבה לנו, ואמא ביקשה אותה לכתוב לקרובי משפחה שלנו בפולין כי בתקופה הסובייטית רדפו אחרי האנשים שהיו להם קרובי משפחה בחו"ל.

חוץ מזה יצא לי להשתתף בעוד מאורע אחת. בקומה תחתונה היה גר יהודי והיתה לו בית – מלאכה. אני לא יודעת מה עשו בה, אז זה ממש לא עניין אותי. היתה לו אישה ושני ילדים, בן ובת. שם משפחה שלו היתה פינקלמן וקראו לו שלמה, ואיך קוראים לו באוקראינית אני לא יודעת. כל יום הוא היה מגיע אלינו אחרי עבודה( הוא בעצמו לא עבד, הוא רק ניהל את העבודה). אני היתי מטפסת על הכיסא והיתי מכניסה יד לכיס שלו. הוא לא היה מגיע עם כיסים ריקים – היה לו תמיד שוקולד , סוכריה, הוא היה מפנק אותי. הוא היה מבלה אצלנו כל ערב.

לאבא שלי היו באים חברים שלו, הם שיחקו דומינו. אני מאוד אהבתי את שלמה והוא אהב אותנו. אישתו היתה טיפה איטית. אמא היתה חותכת איטריות – אחת-שתיים-שלוש, והוא היה אומר:" אכן! אני חושב – למה אישתי מבשלת מרק-בשר כל השבוע? מפני שהיא חותכת כל חתיכה בנפרד. ואת - אחת-שתים-שלוש וחתכת את הכל...". אני זוכרת את המילים שלו.

כמובן, כשהתחילו האקציות הוא עזב את הדירה של סבא. אבל בלילה אחת הוא בא אלינו. הוא היה גר בבית הקטן ליד הנהר, באו גרמנים, הרגו את אישתו והילדים, הוא עלה לעליית –הגג ומשמה הוא קפץ לשדה של תירס. ככה הוא ניצל ובא אלינו.

אנחנו הכנסנו אותו לדירה ריקה ואני היתי מביאה לו אוכל. הוא היה מתחבא שם, עד שבאו רוסים. הוא התחתן עם יהודיה – יפה, עם עור לבן, אני לא זוכרת איך קראו לה. הם נסעו לישראל והיא הולידה לו שני בנים.

הוא כתב לנו מכתב ושלח קלמנטינות ואמא שוב כתבה לו:" אני מבקשת ממך, אל תכתוב ואל תשלח שום דבר, כי בתקופה הזאת הסובייטית רודפים אחרינו". הוא התכתב איתנו, היה שולח משלוחים לפולין לאחות של אמא, לסבא, לסבתא, כי הם עברו לגור לשם.

קרוב לוודאי שהוא כבר לא בחיים בגלל שהוא הגיע לגיל זיקנה. אבל אני חושבת שיש איפהשהו בנים ונכדים שלו. פינקלמן. היו לו שני בנים, את זה אני יודעת בדיוק. יכול להיות שאחרי זה נלדו עוד כמה.

את הדברים האלה אני רציתי לספר לך.

אני חושבת שפינקלמן סיפר לילדיו איפה הוא נולד ואיך הוא הצליח לשרוד ויכול להיות שאמא שלהם סיפרה להם. שניהם היו מעיר בוצאצ".

אני ראיתי את כל הזוועות של המלחמה מהתחלה. אני הלכתי עם אבא ואמא לסבא וסבתא דרך הנהר, לבית החדש שנבנה לפני המלחמה. אנחנו הלכנו לסבא , וליד הנהר הלכה יהודיה עם ילדה קטנה וגרמני היה מוביל אותה. היא לא רצתה ללכת וגרמני כל הזמן היה דוחף אותה עם קת-הרובה. היא לא רצתה ללכת, הוא ירה בה באמצע הרחוב והרג אותה, זה היה ביום ראשון. ומוחה היה שפוך. היא נרצחה באכזריות.

ואני עד היום לא יכולה לאכול מוח. אנשים אוכלים את המוח בחגים – או, מוח, מאוד טעים ואני אפילו לא יכולה להסתכל עליו.

אני ראיתי איך מאחורי הבית שלנו גרמנים היו יורים ביהודים כשהיו עוד הרבה יהודים. מאחורי הבית שלנו יש הר, יש שם בית קברות יהודי. ההר מתפשט הלאה, ובית קברות נגמר ועל ההר הזה חפרו תעלה בגודל של בן-אדם ובאורך של מתאיים מטר. הגרמנים העמידו את יהודים אחד אחרי השני וירו בהם . האנשים היו נופלים לתעלה, היה הרבה מתים ופצועים. וככה הם עשו עם השורה השניה של יהודים. וגרמנים שפכו אדמה על הגופות.

כל זה אמת, אני ראיתי את כל הדברים האלה.

המקרה האחרון. יכול להיות שאני טועה כי אז היתי ילדה קטנה. גרמנים הוציאו אמא יהודיה עם הבת. וגרמני ירה בהן ואחרי זה שפך אדמה עליהן. היה לנו בן-אדם אחד, שם משפחה שלו טברדובסקי, הוא היה מנקה ביוב. אני יכולה לטעות , אבל נראה לי שכך זה היה. אני ובת-דודה שלי רצנו לשם. ואנחנו שמענו איך ילדה מדברת מתחת לאדמה:" אמא! אמא! תוציאי אותי מפה! מאוד חשוך פה וצפוף!" – תרגום של עורך-הראשי של עיתון "הרי קרפטים").

וגרמני לקח מכוש ונתן להן מכה אחד והן כבר לא אמרו דבר עוד.

הגרמנים היו יורים גם בנו, כי אנחנו הינו ילדים ורצינו לראות את הכל.

הבית השלישי שהיה סמוך לביתנו היה בית יהודי. זה היה בית של שתי קומות. היהודים התחבאו במרתף, הם הסתגרו ככה שלא יראו אותם. הגרמנים פתחו את המרתף ושרפו את כולם בחיים.

זה כל הזוועות של מלחמה שאני ראיתי ועליהם אני יכולה לספר כעד.

אני ראיתי גם את הזוועות שהיו עושים רוסים. אבל זה כבר סיפור אחר. שאף אחד לא יראה את הדברים שיצא לי לראות.

- אני נמצא תחת השפעה, אני לא יכול למצוא מילים. אני מאוד רוצה שהרבה אנשים יהיו מסוגלים לשמוע את העדות שלך. ההקלטה הזאת תפוענח על-ידי העורך-הראשי של עיתון "הרי קרפטים" ולדימיר קלוצ"ק ויתורגמנה לרוסית וגם לאנגלית ועברית. ואני אעשה הכל כדי שהעדות הזאת תתפרסם בעתונות ישראלית.

את קיבלת על עצמך משימה קדושה ומטרה – למצוא את קרובי משפחה של יבגניה פוגוריליה ושלמה פינקלמן – אני אהיה מאוד שמח אם זה יקרה.

מאוד נעים לי שבני-ארצי במדינות שונות של העולם יראו וישמעו את הסיפור של עד על כל הפשעים שקרו אז. כששמעתי את הסיפור שלך, רעדתי כולי, זה היה מפחיד. אני מנסה לתאר את הרגשות שלך...

אני אודה לך מאוד אם הית מנסה לספר על היחס של מבוגרים למאורעות האלה. הרי אנחנו יודעים שהיו מקרים של שיתוף פעולה עם נאמצים מצד של פולנים, אוקראינים ולפעמים מצד של יהודים...

- חוץ מגרמני שהיכה את הילד עד מוות אני לא יכולה לקרוא בשם של אף

-

אחד. אני לא ראיתי משהו כזה בחיים. אם אמא היתה פולניה ואבא אוקראיני , אז לא היה שום איבה. כשסבא – פולני ניגש לאבא-אוקראיני ואמר:" כל הכבוד" – היה בזה משהו. וככה זה היה לא רק במשפחה שלנו.

זאת התשובה לשאלה שלך. אני לא זוכרת לא פולני אחד ולא אוקראיני אחד וגם לא יהודי אחד שהיה יכול לשנוא אחד את השני בגלל השתייכות לעם מסויים ושהוא היה מסוגל לעשות משהו רע. בין פולנים, אוקראינים ויהודים לא היה שנאה בעיר שלנו.

יכול להיות שהיו אי שם אנשים שרצו לשתף פעולה עם גרמנים. יכול להיות שהם כיוו שגרמנים יצילו אותם, אבל אני לא ראיתי דברים כאלה.

אם פינקלמן היה אצלנו כל יום וגניה פוגוריליה כל יום – תאמין לי שאנחנו לא הרגשנו שום הבדל.

- אני אגלה לך למה אני שאלתי אותך על זה. העיניין הוא שאני כעורך-הראשי של מגזין בינלאומי ברשת אינטרנט מקבל הרבה מידע. עכשיו, במיוחד בעיתונות הרוסית כותבים הרבה על המצב המתוח בין אוקראינים ופולנים. ואני מאוד מודה לך שסיפרת את הסיפור הזה פעמיים. בגלל שאת – עדה חייה. ובעיתונות הרוסית כותבים את הדברים האלה כדי להביא לידי התנגשות בין העמים.

את – אישה הרואית! אני מאחל לך המון בריאות! אני אשתדל לעשות הכל ממה שתלוי בי כדי שהמידע שסיפרת לי תגיע לכמות מקסימלית של אנשים במדינות שונות של העולם.

קריסטינה יבסטחובנה גריצק:" אני חולמת להגיע ליום ולראות איך ייפתחו את תעלה שבה נמצאים הרבה בני-ארצך וקרוב לוודאי שיש מאות אנשים! הגופות שלהם צריכים להעביר לבית קברות ולעשות אנדרטה עם חרתה כדי שזה יישאר בזכרון של צאצאים. כל המקום התכסה ביער, אבל אני זוכרת היטב את המקום. כל עוד אני חייה, היתי יכולה לראות לך.

- אני מודה לך על השיחה הזאת. משם של כל העם היהודי אני מחווה לפנייך. בעיניים שלי את חסידה של אומות העולם ואני מקווה שאני אקבל תמיכה בישראל.

עם כל הכבוד והערכה.

שוחח לאוניד חודוס, העורך-הראשי של מגזין בינלאומי ברשת אינטרנט "NewRezume.org"

ספטמבר 2017, עיר טרוסקבץ", בית מלון ונופש "הרי קרפטים".

 



Автор: Леонид Ходос
Переслал: Перевод Дмитрий Голованов
Внимание! Мнение авторов может не совпадать с мнением редакции. Авторские материалы предлагаются читателям без изменений и добавлений и без правки ошибок.





РЕКОМЕНДУЕМ:

ТЕГИ:
Карпаты

ID материала: 23754 | Категория: Карпаты-Трусковец | Просмотров: 193 | Рейтинг: 5.0/1


Всего комментариев: 0


Мы уважаем Ваше мнение, но оставляем за собой право на удаление комментариев.
avatar
Подписка



Поиск
Мы в соц.сетях
www.NewRezume.org © 2017
Главный редактор: Леонид Ходос
leonid@newrezume.org
Яндекс.Метрика Индекс цитирования
Сайт содержит материалы (18+)
Правообладателям | Вход